שיחק ברימון שהתפוצץ נפצע בשטח אש – יש פיצוי?

האם יש לפצות את רועה הצאן שחווה פיצוץ מסוג זה?

מתי קמה אחריות למדינה לפצות בגין נזקי גוף?

רועה צאן נכנס לשטח אש, משחק ברימון צבאי ונפגע  האם קמה אחריות המדינה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו?

 

האם יש לקבוע לו אשם תורם ששיחק בשטח אש?

התובע, רועה צאן, כבן 15 במועד האירוע, נפגע לאחר שהרים רימון בשטח אש ונפגע ממנו.

ממקום האירוע פנה התובע למאהל, משם הובהל ע"י אביו ליישוב הקרוב, שם טופל ונלקח באמבולנס לבית החולים, נותח ושוחרר לאחר חמישה ימים.

 

התובע העיד כי יצא לרעות את צאן המשפחה למרחק של 1.5 ק"מ מהמאהל, המצוי בסמוך לאזור התעשייה במישור אדומים:

 

"בזמן הרעיה הבחנתי בחפץ גדול נוצץ אשר העיר את סקרנותי. לתומי חשבתי כי מדובר בצעצוע.

 

עת נגעתי בחפץ התפוצץ הוא בידי ופצע אותי קשות בידיים ובפנים".

 

התובע העיד שרק לאחר שהרימון התפוצץ ידע שמדובר ברימון וכי אם היה יודע שמדובר ברימון לא היה נוגע בו.

 

יש פיצוי? משחק ברימון צבאי בשטח אש שנגמר באסון
יש פיצוי? משחק ברימון צבאי בשטח אש שנגמר באסון

בחוות דעת מומחה מעבדת חבלה של המטה הארצי במשטרה, נקבע שמדובר במנגנון רימון יד וכעולה מחומר הראיות מדובר במנגנון רימון צבאי.

 

התובע המתגורר בסמוך לשטחי אש ניסה להמעיט בתבונתו והעיד שלא ראה ולא שמע חיילים, לא ראה רכבים של חיילים, טנקים משוריינים נגמשים והדבר תמוה.

עם זאת, בית המשפט מצא כי עדות התובע הותירה רושם טוב.

 

בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע נפצע מרימון יד צבאי או ממנגנון רימון יד צבאי שנשאר במקום ועל כן יש לבחון האם קמה אחריות למדינת ישראל אם לאו.

 

האחריות – האם התרשלה הנתבעת?

סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על

ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או

תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

 

התובע נדרש להוכיח שלושה יסודות:

א. אירוע נזק.

ב. גרימתו על ידי דבר מסוכן.

ג. הנתבע הוא הבעלים או הממונה על הדבר המסוכן.

 

במקרה הנדון קבע בית המשפט כי 3 היסודות התקיימו, ועתה הנטל על המדינה לכך שלא התרשלה.

 

המדינה טענה להגנתה כי קבעה נהלים בקשר לסריקת שטחי האש והטיפול בנפלים ויישמה אותם, כי היא פעלה באופן ראוי לסימון שטח האש והתובע ידע שמדובר בשטח אש, כי המדינה אוכפת את איסור אי הכניסה לשטח אש ונדרש היתר כניסה לשטח אש.

 

עוד טענה המדינה כי אין מדובר באנשים עוברי אורח שאינם מכירים את השטח אלא בתושבים המתגוררים בסמוך לשטח האש ומכירים את השטח היטב, מאחר שמדובר ברועי צאן הבקיאים בשטח.

 

המורם מהאמור לעיל הוא שהתובע, אשר חי וגר בקרבת שטח האש, ידע שהוא נכנס לשטח אש.

התובע טען ששטחי האש לא סומנו כנדרש, כי לא בוצעו סריקות נפלים וכי הנתבעת התרשלה.

 

בית המשפט קבע כי הטענה שהתובע לא ידע שמדובר בשטחי אש לא הוכחה.

 

שטח האש הוא בגודל של 150 ק"מ ולא ניתן לגדר אותו ובנוסף, קיימים לא מעט שלטים כי מדובר

בשטח אש באמצעות כיתוב:

בעברית,

אנגלית

וערבית

וכי המתגוררים בסמוך לשטח האש שומעים יריות מהאימונים הנערכים בשטח האש באופן תדיר

ויודעים שמדובר בשטח אימונים צבאי פעיל וכי התושבים הגרים במקום בונים את מגוריהם בעיקר

מסביב לשטח האש ובשוליו ולא בתוך שטח האש.

 

עדה מטעם המדינה

העידה כי אכן נעשו סריקות בשטח אולם לא יכלה להמציא אישור לגבי סריקה ספיציפית או המועד בו נעשתה.

כמו כן, העידה משלא הוצגו המסמכים,

מצופה היה מהנתבעת כי תעיד לכל הפחות את מפקד היחידה אשר נדרש להיות חתום על הסריקה, אך הנתבעת לא עשתה כן ולא הניחה תשתית ראייתית לכך שהסריקות נעשו כנדרש.

כמו כן, לא נשללה האפשרות

שביום האירוע נערך אמון בשטח ולכן הרימון נשאר שם.

מאחר שלא הוגשו כאמור דוחות הסריקה

ומאחר שהנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לכך שעבדה על פי הנהלים, מתבקשת המסקנה לפיה הנתבעת לא פעלה בהתאם לנהלים,

לא ביצעה סריקה כנדרש ומכאן אחריותה לפצות את התובע.

זאת ועוד, מהביקור במקום עולה כי בסמוך למקום הפגיעה היה בור מים פעיל שעדרי צאן עושים בו שימוש.

הדבר תומך בגרסת התובע לפיה נהג לרעות צאן בסמוך לבור המים שבשטח האש.

הימצאות בור מים פעיל עם עדרי צאן,

הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל הצבא (מדינה), הן בכל הקשור למניעת כניסה לאזור, אך ביתר שאת בכל הקשור לסריקה מדוקדקת באזור שבו בורות מים פעילים, רועי צאן הרועים במקום ומטיילים המגיעים למקום.

 

המדינה לא הוכיחה שעמדה בחובת הסריקה המוטלת עליה.

מכאן שהמדינה לא נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הפגיעה ובסריקה ניתן היה למנוע את הפגיעה האמורה.

 

יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי כב' הנשיא ו. זיילר:

"מאזן ההסתברויות הדרוש במשפט אזרחי, כפי שהוא עולה מתוך הראיות, מוביל למסקנה שאכן היה ארוע בו התפוצץ חפץ בתוך שטח אש, וחפץ זה הושאר במקום על-ידי צה"ל.

השארת חפץ נפיץ בשטח פתוח, לא כל שכן כשיש בשטח זה אוכלוסיה אזרחית הנמצאת שם דרך קבע, ולפחות עושה שימוש לצורך מרעה ולצרכים אחרים בשטח זה, הוא ללא ספק מעשה רשלנות"

(ת"א (ירושלים) 1200/95 אנוור אניס נ' מדינת ישראל (14.01.98)).

 לפיכך קבע בית המשפט כי על המדינה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.

 

סעיף 37א(א) לפקודת הנזיקין קובע :

"האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תיקונו או בשל השימוש בו, לא תחול כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק".

 

סעיף זה מסייג את אחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול לשטח צבאי, אשר לא נכנס לשטח בתום לב ואשר האחראי על השטח לא ידע על הימצאותו.

בענייננו לא קם סייג לאחריות המדינה, שכן התובע רעה צאן בתום לב, כפי שעשו זאת אחרים במהלך השנים ורעיית הצאן הייתה בסמוך לבורות מים פתוחים ופעילים אשר שימשו את רועי הצאן.

מסקנה זו מתבקשת

גם לנוכח המבוא לדברי ההסבר להצעת החוק – חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), התשכ"ט-1969, ה"ח 855 , בעמ' 384:

"מוצע להשאיר את החסינות המוחלטת לגבי סוגים מסוייימים של מסיגי גבול –

היינו אלה שמטרתם בהשגת הגבול היא פלילית;

 

ואילו מסיגי גבול אחרים יהא דינם כדין כל ניזוק, אם נתקיימו כל יתר התנאים הדרושים לקיום האחריות בנזיקין, כגון צפיות סבירה של הנזק".

 

דברים אלה מבטאים את הטעמים לאבחנה באשר למטרת השגת הגבול.

בעניין זה יצוין שבהצעת החוק נעדר יסוד תום הלב והמדינה לא נדרשה לפצות במקרה שכזה,

אך החוק תוקן והוסף בו יסוד תום הלב המשליך על האבחנה שבין השגת גבול רגילה להשגת גבול לשם מטרה פלילית נלווית.

 

אמנם, המדינה לא ידעה על הכניסה הפרטנית של התובע לשטח האש,

אך הייתה לה לכל הפחות ידיעה קונסטרוקטיבית על כך שאזרחים ומטיילים יכנסו לשטח האש.

זאת משום שהכניסה למקום לא אסורה בתכלית האיסור בכל ימות השבוע ועל כן לא קם הסייג לאחריות.

 

מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח קטינותו של התובע בעת האירוע ועובדת היותו רועה צאן תמים (ראו והשוו:

רע"א 4870/14 עלי אבו ג'לדיאן נ' מדינת ישראל משרד הביטחון ואח' (02.12.14); ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל נ' עלי אבו ג'לדיאן (10.06.14);

ת"א 11234-04-13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (09.08.18)).

 

אשם תורם

לילדים ולנערים נטייה להתפתות לדברים מסוכנים. עם זאת וכפי שנפסק בעבר במקרים דומים, יש להביא בחשבון, את יכולתו של התובע בזמן אמת להבין שהוא עוסק בדבר מסוכן ואת עצם כניסתו לשטח האש. במכלול הנסיבות, יש מקום להפחית אשם תורם לתובע בשיעור של 20%, וזאת בשל הכניסה לשטח אש ובשל העיסוק בחפץ בשטח אש (ראו והשוו: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) ואח' פ"ד מה (1)580, 589).

 

הנזק – כמה כסף פיצוי קיבל רועה הצאן שרימון התפוצץ בידיו?

התובע נפגע כשהיה בן 15 שנים והיום הוא כבן 22 שנים.

הוסכם כי לתובע נגרמה נכות רפואית בשיעור של 37% וזאת לאחר שנקטעו מספר אצבעות ונגרמו לו צלקות.

בית המשפט פסק לו 380,000 ₪ ובניכוי אשם תורם:

304,000 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות.

השאר/י תגובה

אודות עו"ד שלהבת רובין

עו"ד שלהבת רובין מתמחה זה כ-20 שנים בייצוג ובייעוץ משפטי בתחום תביעות נזקי הגוף ופועלת למימוש זכויותיהם של נפגעי תאונות דרכים, תאונות עבודה, רשלנות רפואית, תאונות תלמידים בבית הספר ומחוצה לו ותביעות חיילים ושוטרים במהלך השירות. כמו כן, מייצגת עו"ד רובין נפגעים כתוצאה ממקרי רשלנות שונים

מאמרים אחרונים

עקבו אחרינו בפייסבוק

קטעי וידאו אחרונים

הרשם לניוזלטר שלנו

אך ורק עדכונים חשובים, אנו מתחייבים לא לשלוח ספאם