התובע נפגע במהלך עבודתו כשהוא ופועל נוסף התכוונו להעביר אל תוך הקומה השנייה, משקוף שהועלה על ידי טלסקופ עד לגובה המרפסת בקומה השנייה.

התובע הניח את רגלו  על מעקה עשוי מעץ שרוחבו כ-10 ס"מ שהקיף את המרפסת.

התובע טען כי נאלץ להפעיל מאמץ פיסי לצורך הרמת המשקוף ומשיכתו לכיוונו לצורך העברתו והנחתו על רצפת המרפסת, כשלפתע התפרק המעקה וקרס וכתוצאה מכך איבד התובע שיווי משקל ונפל מגובה רב.

• האם מדובר בתאונת דרכים מאחר ומדובר ב"כח מעכני" של הטלסקופ?

• האם מדובר ברשלנות של המעביד כלפי העובד?

• האם ישנם גורמים אחראיים נוספים לפגיעתו של  התובע?

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע:

אין המדובר בתאונת דרכים!

בעת התרחשות התאונה, הטלסקופ כבר שחרר את המשקוף וקיפל את הזרוע שלו.

התאונה ארעה לאחר שהמכונה כבר פרקה את המשקוף וללא קשר לכוח המכני של הטלסקופ.

הנפילה ארעה מחמת קריסת המעקה בעת שהתובע ועובד נוסף אחזו במשקוף בניסיון להכניסו למרפסת וללא קשר לטלסקופ אשר כבר שחרר את המשקוף ואף קיפל את זרוע ההרמה.

לא הוכח כל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ניצול הכוח המכני של הטלסקופ (אם וככל שהיה מוכח שמדובר ברכב שלא שינה את ייעודו המקורי וגם בעניין זה, לא הוצגו כל ראיות ואין די באמירה סתמית בסיכומים) לבין התאונה.

הנפילה של התובע לא ארעה מחמת תחום הסיכון שיוצר ניצול כוח מכני של רכב או מחמת תרומתו של הכח המכני ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי ע"פ חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

ולכן אין המדובר ב"תאונת דרכים".

האם המעביד אחראי לפיצוי התובע?

באשר לאחריות המעביד:

קבע בית המשפט שהוא האחראי העיקרי לבטיחות עובדיו.

למעביד אחריות מושגית לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח, תנאי ושיטת עבודה בטוחים, לוודא כי עובדיו קיבלו הדרכה, ציוד מגן ואזהרה מפני סכנות.

אין ספק כי ביצוע עבודה של הכנסת משקופים למרפסות בגובה הינה עבודה אשר בהעדר הדרכה מתאימה, בהעדר נהלי זהירות ובהעדר אמצעי זהירות כגון רתמות, או מעקות בטיחותיים מסביב למרפסות, ניתן היה לצפות כי ייגרם נזק של נפילה מהסוג שנגרם לתובע.

האם בנוסף למעביד יש גורם נוסף שאחראי לפיצוי התובע?

בית המשפט מצא כי ישנה אחריות גם לקבלן הראשי.

גם הקבלן הראשי הפר את חובתו המושגית והקונקרטית כלפי תובע ואף הפר הוראות חקוקות, שנועדו לטובתו והגנתו של התובע ובכך נגרם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו כוונו אותן הוראות חוק.

בית המשפט הטיל אחריות גם על חברת האלומיניום

גם על חב' האלומיניום מוטלת אחריות לביצוע כל עבודות האלומיניום לרבות העלאת המשקופים למרפסות הוטלה בהתאם להסכם בין חב האלומיניום לקבלן הראשי.

בהתאם להסכם בינהם לא צומצמה אחריות חב' אלומיניום רק לאספקת החומרים, או רק להתקנתם בתוך הדירות עצמן, אלא ההתקשרות עמה הייתה לביצוע כל עבודות האלומיניום.

בית המשפט חילק את האחריות בין כל הגורמים כך שקבע כי כולם מעוולים יחדיו כלפי התובע אולם עיקר האחריות רובצת על המעביד.

יחד עם זאת גם על הקבלן הראשי הייתה מוטלת חובה שמנהל העבודה מטעמה ידאג שכל עובד באתר יימלא אחר תקנות הבטיחות בעבודה, יקבל הדרכה מתאימה ויבצע את העבודה בשיטה בטוחה.

בהעדר גרסה כלשהיא מטעמם, ברי כי הקבלן הראשי הפר את החובות החקוקות המוטלות עליו והתרשל בחובות המוטלות עליה כקבלן ראשי ומבצע הבניה.

וגם לחב' אלומיניום אחריות מכוח העובדה שהיא זו שהייתה אחראית על ביצוע כל עבודות האלומיניום, המשיכה  לעבוד באתר ואף העסיקה אחראי מטעמה באתר.

בית המשפט קבע כי אין להטיל אשם תורם על התובע

בנסיבות העניין, אין להטיל אשם תורם, בשיעור כלשהו, על התובע. 

לתובע נקבע נכות צמיתה בשיעור של 55%.

התובע קיבל פיצוי מביטוח לאומי בסך כולל של 1,124,000 ₪.

מעבר לסכום זה קבע בית המשפט כי יש לפצות את התובע בסך של 1,506,000 ₪.

סה"כ קיבל התובע סל של 2,640,000 ₪.

הדבר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש לבחון כל מקרה לגופו.

ארעה לכם תאונה ואתם מעוניינים לדעת מה הפיצוי המגיע לכם?

צרו עימנו קשר

הפוסט נפגע בעבודה להרכבת אלומיניום הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

התובע עבד כנהג העמסה וחלוקה בכל רחבי הארץ. העבודה התבצעה ברמפת העמסת סחורות. ליבת התפקיד כללה נשיאה של מטענים והעמסתם על גבי כלי רכב במטרה לשנעם לכל רחבי הארץ.

במסגרת זאת, סופק לתובע רכב מסחרי (טנדר סגור) לשם ביצוע עבודתו.

כחודש לאחר תחילת עבודתו, התבקש התובע לסייע לעובד אחד בנשיאת ארגז לאורך מספר מטרים, והעמסתו על גבי המשאית שבאמצעותה עבד.

תוך כדי הרמת הארגז, חש התובע כאב בחלק הקדמי של הזרוע השמאלית, שבהמשך התברר כקרע חלקי בשריר הביצפס במרפק שמאל.

מי אשם בתאונה?

לטענת התובע, המעסיקה שלו התרשלה בהנהגת שיטת עבודה לא בטוחה שגרמה לפציעתו.

לדבריו, משקלו של הארגז שנשא היה בין 20 ל-30 ק"ג, משקל שנשיאתו על-ידי אדם ללא ציוד ומכשור מתאימים היא מסוכנת ובלתי סבירה.

עוד טוען התובע כי הוא לא עבר כל הדרכה בנוגע לאמצעי הבטיחות הנדרשים או לסיכונים הכרוכים בעבודה ואף לא בנוגע לשימוש באמצעים מכניים להרמת משאות.

ממילא, טוען התובע, בנסיבות העניין לא ניתן היה לעשות שימוש באמצעים שכאלה לצורך הרמת הארגז.

התובע מוסיף וטוען כי טענת הנתבעת שלפיה הוא לא היה רשאי לסייע לחברו לוזובסקי במסגרת העבודה, נעדרת כל יסוד,

ומכל מקום כי לא היה בשטח כל גורם שניתן היה לבקש את אישורו או לקבל ממנו הנחיות בזמן אמת.

לטענת המעסיקה שלו – טוענת מנגד כי משקל הארגז שהורם לא עלה על 15 ק"ג, וממילא כי היה על התובע להרימו תוך שימוש באמצעים מכניים שסופקו לו.

לדבריה, עובר לתחילת עבודתו אצלה ידע התובע במה כרוכה העבודה ומה הסיכונים הנובעים ממנה, ולא העלה כל טענה בדבר מגבלה פיסית מצדו לעמוד בתנאיה.

עוד מוסיפה הנתבעת כי התובע לא היה רשאי להעניק סיוע לחברו במסגרת עבודתו;

כי התנהלותו נבעה מרצון להרשים את מעסיקיו תוך חריגה מנהלים; ומכל מקום כי הענקת סיוע שכזה הייתה טעונה אישור של מנהלו.

בצד זה נטען כי התובע קיבל הדרכה ממצה בנוגע לאופן העבודה, נהלי הבטיחות והשימוש במכשירים המכניים,

וכי לכל אורך שעות היום נכח בשטח מנהלו, ועל התובע היה לפנות אליו לקבלת ייעוץ והנחייה.

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע:

המעביד צריך לתת הדרכה מתאימה לעובדיו

רכיב מרכזי באמצעי הזהירות שעל המעסיק לנקוט, עניינו במתן הדרכה נאותה לעובדים בנוגע לדרך ביצוע העבודה ולסיכונים הקיימים, לא כל שכן כשמדובר בעובדים המצויים בתחילת דרכם.

תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) מטילות על המעסיק חובה נרחבת לנקוט אמצעים שיוודאו שהעובדים פועלים בתנאי בטיחות אופטימליים,

כשלעניין זה אין די בעצם הספקת אמצעי הגנה והדרכה, אלא על המעסיק לקיים פיקוח יעיל שיבטיח את מילוי ההנחיות ויישום הכללים.

על המעביד מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיו

אשר לחובת הזהירות המוטלת במישור הקונקרטי על מעסיק שעובדו עוסק בהרמת משקלים, בתי המשפט הכירו בכך שנשיאת משקלים גבוהים ללא אמצעי עזר מתאימים

וללא הדרכה נאותה בנוגע לשימוש בהם, עשויה לעלות כדי הפרה של חובת המעסיק לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה.

אמנם, החוק נעדר קביעה ברורה בדבר המשקל המרבי שניתן להרים באופן ידני.

סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע כי "השר רשאי להתקין תקנות הקובעות את המשקל המקסימלי של משאות שעובדים במפעלים או במקומות עבודה אחרים ירימו, יישאו או יניעו",

אך עד היום טרם נקבע משקל מרבי מותר ביחס לבגיר.

אף הפסיקה לא אסרה באופן קטגורי הרמה של משקלים גבוהים.

ואולם, בתי המשפט ביקשו בכל זאת להציב – גם אם באופן קזואיסטי, ותוך מעבר ממקרה למקרה, אמות מידה שישרטטו את סטנדרט ההתנהגות הסביר בתחום זה.

מהו המשקל הסביר?

מהפסיקה עולה, אפוא, כי נשיאת משקלים העומדים על 50 ק"ג, 30 ק"ג ואף 20 ק"ג לאדם ללא אמצעי עזר, עלולה להיחשב רשלנית.

מנגד, נשיאת משקל של 10 ק"ג לאדם תיחשב לרוב סבירה.

בית המשפט קבע כי שיטת העבודה שהונהגה חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

במקרה זה עולה, כי שיטת העבודה שהונהגה חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

אמנם, משעה שהיה בידי התובע לדעת מראש את משקלו של כל ארגז באמצעות מסמך הגט פס שקיבל, ומשעה שלטענתו, משקל הארגז עמד על 30-20 ק"ג;

האם יש אשם תורם לתובע?

מתי בכל זאת ייוחס לעובד אשם תורם? הדבר יקרה לרוב כשהעובד פועל באופן אוטונומי תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי, ונוטל על עצמו סיכון בלתי סביר,

מתעלם מסיכונים ודאיים, ומבצע עבודתו בדרך מסוכנת (עניין שטרן, פסקה 3).

כפי שקבע השופט הנדל בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 15 [פורסם בנבו] (23.11.2017) –

פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון שהוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות.

במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה של המעביד למנוע את הנזק.

במקרה דנן:

אפשר שהיה על התובע לנקוט יתר זהירות בטרם ימהר להרים את הארגז בידיו, ובתוך כך לפנות למנהלו כדי לקבל ממנו הוראות והנחיות כיצד לפעול.

ואולם, בנסיבות של היעדר הדרכה מספקת בדבר אופי הסיכונים;

של אי קיומו של נוהל ברור בדבר שיטת עבודה – מתי באופן ידני ומתי תוך שימוש במכשור;

ושל אי קיום הדרכה לגבי אופן השימוש במכשור עצמו; ובמצב שבו דובר בשני עובדים חדשים שעבדו בתנאי מהירות ולחץ;

בית המשפט קבע כי אין לזקוף לחובת התובע אחריות לנזק שנגרם!

כמה פיצוי מגיע לתובע?

לתובע נקבעה נכות של 7.5%. התובע קיבל מביטוח לאומי סך של 103,000 ₪ ובנוסף לסכום זה פסק לו בית המשפט סך של 95,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

הדבר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

רוצים לדעת את מי לתבוע? מי אשם בתאונה?  וכמה פיצוי מגיע לכם?

צרו עימנו קשר!

הפוסט מי יפצה עובד שהרים ארגז של 30 ק"ג ונפגע בכתף? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם מדובר ב"תאונת עבודה?

התובעת, מורה ומדריכת טיולים במקצועה, עבדה כרכזת הדרכה.

בעת הרמת שק עצים כבד במהלך העבודה, חשה התובעת בכאב חד בגבה.

הכאב שבתחילה נחזה על ידי התובעת ככאב חולף, הלך והתעצם ועמו החלו תופעות לוואי שונות.

התובעת סברה כי מדובר בתופעה חולפת, נמנעה מלהיעדר מעבודתה במהלך תקופה עמוסה ודחתה את קבלת הטיפול הרפואי עד שהכאב הכריע אותה.

במהלך אשפוז בבית החולים, לאחר שהתברר כי מדובר בחבלה של ממש עברה התובעת תשאול מקיף, במהלכו נמצאה הסיבה למחלת הגב הקשה והפתאומית והיא הרמת שק עצים כבד במהלך העבודה.

התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי אשר דחתה את תביעתה.

לטענת הביטוח לאומי התובעת לא הוכיחה קרות אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה ולא הוכיחה מועדו.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין לעבודה

בית הדין לעבודה קבע:

2 תנאים להכרה כ"תאונת עבודה":

• ארוע פתאומי
• תוך כדי ועקב עבודתו של העובד

מסביר בית הדין לעבודה כי עפ"י הפסיקה נפסק כי עת מוגשת תביעה להכרה בפגיעה כתוצאה של "תאונה בעבודה" על המבוטח להוכיח ככלל שני מרכיבים:

האחד, כי ארעה לו "תאונה", קרי ארע לו אירוע פתאומי, חד פעמי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום, ואשר הביא (סיבתיות ראשונה) לחבלה;

השני, שאותה תאונה היא "תוך כדי" ו"עקב" (סיבתיות שניה) העבודה או העיסוק, כאשר בעיקרו של דבר היסוד השני הוא העיקר.

עוד צוין שם, כי כאשר עסקינן בפגיעה שארעה לעובד כתוצאה מגורם חיצוני נראה לעין (סיבתיות ראשונה) והפגיעה ארעה "תוך כדי" העבודה, הרי שקמה החזקה להיות הפגיעה "עקב" העבודה (סיבתיות שניה) והנטל לסתור חזקה זו מוטל על המוסד לביטוח לאומי.

הנטל לסתור יכול ויורם בשים לב למאזן ההסתברות אם יותר סביר שהתאונה אינה עקב התממשות גורם סיכון בעבודה, אלא של גורם אחר למשל אדיופטי.

מסביר בית הדין כי לא בכל מקרה שבו מדובר באירוע תאונתי שהוא תוצאה של גורמים חיצוניים נראים לעין תחול חזקת הסיבתיות וכי יש להכיר באירוע התאונתי כפגיעה בעבודה, שכן עדיין המוסד לביטוח לאומי רשאי לטעון להעדר קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה הפיזיולוגית שלטענת המבוטח נגרמה כתוצאה מהאירוע.

האם מדריכת הטיולים הוכיחה "ארוע תאונתי"?

נוכח האמור, השאלה היא האם עלה בידי התובעת להוכיח קרות האירוע התאונתי לו היא טוענת, בו לדבריה הרימה שק עם משקל כבד במהלך העבודה.

 האירוע התאונתי לו טוענת התובעת הוא הרמת שק עצים במשקל 25 ק"ג לצורך שליחתו ליום פעילות.

מתוקף תפקידה הייתה התובעת אחראית על ניהול המחסן במקום העבודה ועל ביצוע השליחויות ממנו לימי הפעילות.

הוכח בראיות אובייקטיביות, בעדות של מחסנאי שעבד עם התובעת וכן בעדות של מנכ"ל החברה שהאמין לעדות התובעת והמחסנאי, כי התובעת נפגעה בעבודה עקב הרמת שק כבד.

הרישום במסמכים הרפואיים

בהיעדר תיעוד במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אודות האירוע, או בהיעדר סמיכות זמנים בין אי הכושר לפגיעה, אין כדי לגרוע מגרסת התובעת.

אמנם הלכה היא כי יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים בהיותם מהימנים, שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון, ובית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית, שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.

עם זאת, בענייננו ניתן על ידי התובעת הסבר אמין ומשכנע להיעדר ביטוי ואזכור לאירוע הנטען בעבודה בניירת הרפואית הסמוכה למועד קרות האירוע,

והוא חוסר הבנה בין היתר על רקע התסמינים הראשוניים שהופיעו ועל הקשר בינו לבין הפגיעה;

ודוק, מסמכים רפואיים אינם חזות הכל ודרוש לראות בצד להם את התמונה בכללותה, כשבענייננו היא מלמדת על הבנה בדיעבד שאפשר שהנזק שנגרם לתובעת היה בעטיו של אותו אירוע,

שבתמימותה ב'זמן אמת' לא ייחסה לו התובעת משמעות.

מינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי

חרף העובדה כי על פניו הפגיעה בגבה של התובעת נגרמה כתוצאה מגורם חיצוני הנראה לעין:

הרמת שק כבד, באופן שאפשר לטעון לתחולת חזקת הסיבתיות בעניינה כך שהפגיעה ארעה גם עקב העבודה, משאין מחלוקת כי תקופת אי הכושר נגרמה לתובעת רק בשלב מאוחר יותר, דרוש מינוי מומחה רפואי לבחינת השאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה הפיזיולוגית שלטענת התובעת נגרמה כתוצאה מהאירוע.

על המומחה לבחון האם האירוע התאונתי גרם בין מיד ובין לאחר מכן לפגיעה פיזיולוגית בתובעת.

בהתאם לפסיקה, בגדר פגיעה פיזיולוגית יבואו אובדן כושר עבודה אפילו אם הוא תולדה של כאב בלבד או חבלות שהצריכו ריפוי ושיקום, דהיינו פנייה לטיפול רפואי;

גם אם האירוע התאונתי גרם להחמרה זמנית וחולפת בליקוי רפואי שהיה קיים במבוטח קודם לכן, האירוע התאונתי יוכר כפגיעה בעבודה.

לפיכך בית הדין לעבודה הכיר באירוע כ"תאונת עבודה"

 לאור המפורט לעיל, עלה בידי התובעת להוכיח קרות אירוע תאונתי בעבודה מ-2.4.19 לרבות באמצעות ראיות אובייקטיביות.

אשר להיעדר תיעוד במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע התאונתי אודות האירוע, כמו גם היעדר דיווח על ידה למעסיק על האירוע ב-"זמן אמת", הסבריה של התובעת בקשר לכך, משכנעים ומקובלים עלינו, כשעדותה נמצאה מהימנה.

עם זאת, משאי הכושר שארע לתובעת היה שלא בסמוך לקרות האירוע התאונתי ומשהנתבע שולל קשר סיבתי בין האירוע לליקוי בגבה, ימונה מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לפגיעה על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה לעיל.

האמור לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

רוצים לדעת האם מדובר ב-"תאונת עבודה"?

איך מגשים תביעה לביטוח לאומי? צרו קשר

הפוסט נפגעה בגבה בזמן העבודה: תאונת עבודה? יש פיצוי? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם זכאי לפיצוי?

ממי?

• התובע בן 19 עבד כשליח פיצריה ובמהלך עבודתו עת נהג באופנוע ארעה לו תאונת דרכים.

• התברר כי לביטוח לא היה ביטוח חובה בתוקף.

• האם זכאי לפיצוי?

התובע הגיש תביעתו כנגד "קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" שהוקמה ע"י המדינה שתפקידה, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק פיצויים שאין בידו לתבוע פיצוי ממבטח, בשל היעדרו של ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).

אלא ש"קרנית" טענה כי בהתאם לסעיף 7 (5) לחוק הפיצויים הוא אינו זכאי לפיצוי לפי לשון הסעיף:

"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" ולכן על פי סעיף זה התובע אינו זכאי לפיצוי.

לאור טענת "קרנית" התובע הגיש תביעה חלופית כנגד אותו רכב שפגע בו לפי פקודת הנזיקין וזאת לאור העובדה כי לאחר שהנהגת גם הורשעה בבית המשפט לתעבורה בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב הנע בכביש ביציאה מחצרים, נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור.

מי צריך לפצות את הנפגע? "קרנית" או חברת הביטוח של הרכב הנוסף?

התביעה הגיעה לפתחו של בית המשפט אשר דן בטענות הצדדים:

סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי לפי החוק מקרנית.

בכללם, גם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;" (ס"ק 7(5) לחוק).

על פי סעיף זה התובע אינו זכאי לפיצוי.

אולם, לכלל זה שבסעיף 7(5) חריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים והוראתו כדלקמן:

"7א. על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או (מ)את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12 (ב)" [הדגשה אינה במקור].

כדי להחיל את סעיף 7א לחוק, צריכים להתקיים שלושה תנאים:

(א)        הנהיגה של התובע היתה בהיתר מהבעלים או מהמחזיק;

(ב)        התובע לא ידע כי אין לאופנוע כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי);

(ג)         סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). 

ההיגיון שבבסיס סעיף 7א נשען על טעמים של צדק ושל תקנת הציבור, בשילוב עם שיקולי התרעה – שוללים ממי שדבק בו רבב מוסרי, וממי שהתנהגותו פסולה או מסוכנת במודע את הזכאות לפיצוי מאחר שידע או שהיה צריך לדעת שהוא נוהג ברכב ללא ביטוח בתוקף (ראו ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אגמי [פורסם בנבו] (2005) בפסקה 18).

הנטל להוכיח את קיומם של התנאים שבסעיף 7א לחוק הוא לפתחו של התובע, מאחר שהוא מבקש להיבנות מסעיף מהחריג את שלילת זכאותו לפיצויים:

תנאי ראשון

נהיגתו של התובע באופנוע היתה בהיתר וברשות מהמחזיק, המעסיק.

על כך אין מחלוקת, ומתקיים התנאי הראשון.

תנאי שני

המעסיק עצמו וכן כל אחד מהעובדים לשעבר של העסק שהגיעו לבית המשפט ליתן עדות מטעמו, לא הצהירו בפה מלא כי התובע ידע פוזיטיבית שאין לאופנוע ביטוח.

לאחר התאונה, כשהמעסיק פגש את אמו של התובע בבית החולים, הוא אמר לה שיש לאופנוע ביטוח אמירה זו לא היתה אמת,

ורק לאחר מכן, בהתערבות המשטרה המעסיק הודה בפני האם שאין לאופנוע ביטוח וכי הוא התבייש לומר לה זאת קודם לכן.

המעסיק הרגיש, ובדין, אחראי.

אדם המעסיק בני נוער הלהוטים להשתכר, אולם מזניח את חובותיו כמעביד ומסכן את עובדיו ואף אינו דואג לכך שיהיה מבוטחים, ראוי שיחוש כך.

יודגש כי המעסיק לא התגונן ולא הטיח באם כי בנה ידע שאין ביטוח לאופנוע.

תנאי שלישי

התובע לא היה צריך לדעת כי לביטוח אין אופנוע. האופנוע היה מתוחזק:

היו על ארגז האופנוע מדבקות של הפיצרייה והתובע ראה עובדים אחרים עושים באופנוע שימוש לצרכי העבודה. 

הנחה הגיונית היא שבעל עסק לא יפעל בניגוד לדין ולא ימנע מלבטח רכב שנמצא בשימוש עסקו ועל ידי עובדיו.

לאור כל האמור סעיף 7 א מתקיים כך שמתקיים החריג – וקרנית מחוייבת לשלם פיצוי לתובע.

התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" ונקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה בשיעור של 11%.

התובע קיבל מביטוח לאומי פיצוי של 63,800 ₪

ובנוסף "קרנית" חויבה לפצות את התובע בסך של 376,000 ₪.

הפוסט שליח פיצה ללא ביטוח נפגע בתאונה – מי יפצה? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם מתח נפשי בעבודה יכול להוות "כתאונת עבודה" המזכה בפיצוי מהביטוח לאומי?

• התובעת עבדה כרו"ח בחברה במשך 5 שנים

• במשל חצי שנה היה בין התובעת לחברה היה מתח בנוגע להעלאת שכרה. לבסוף התובעת הוזמנה לשימוע, נדחתה בקשתה להעלאת שכר והתובעת פוטרה

• התובע החלה לסבול ממתח נפשי

• התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי וביקשה להכיר בזה כ"תאונת עבודה"

• המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה

• התובעת ערערה לבית הדין לעבודה

בית הדין מינה מומחה רפואי אשר התבקש לבדוק:

מה הליקוי ממנו סובלת התובעת?

1.          האם יש קשר סיבתי בין הליקוי לבין האירועים בעבודה? ככל שהתשובה חיובית – האם השפעת האירועים פחותה מהשפעת גורמי סיכון אחרים הקיימים אצל התובעת, באם קיימים?

2.          האם הזמנה לשימוע ומכתב פיטורין גרמו להחמרת מצבה הנפשי של התובעת?

המומחה קבע כך:

1. התובעת סובלת מזה שנים ממצב חרדתי עם ביטויים סומטיים
2. בקיץ בו עבדה במשרד רו"ח חלה החמרה במצבה הנפשי
   בין היתר בתקופה זאת אובחנה כסובלת ממצב חרדתי והתחילה לקבל טיפול בקסנג'ס
   החמרה זאת קשורה במצב המתח ששרר בין התובעת והממונה שלה
3. התובעת עברה בקיץ שתי סינקופות אשר בחלקם יכולים להיות קשורים במצב המתח והחרדה בו הייתה שרויה
4. בעקבות השימוע והפיטורין חלה החמרה נוספת במצבה של התובעת. השפעת האירוע קטנה וקצרה יותר מהשפעות אחרות
5. עצם קיום הסינקופות החמירו את המצב הנפשי של התובעת אשר התייחסה אליהן כמצבים מסוכנים מאוד

תשובות לשאלות כב' בית המשפט:

א.        התובעת סובלת מזה שנים ממצב חרדתי עם ביטויים סומטיים.

ב.         מצב זה הוחמר בקיץ בעקבות הסכסוך בעבודה והופעת הסינקופות. השפעת השימוע והפיטורין קטן יותר מ- 20% מתוך יתר ההשפעות.

ג.         בסבירות גדולה יותר מ- 50%, השפעת השימוע והפיטורין השפיע על החמרת מצבה החרדתי של התובעת.

קביעת בית הדין

בית הדין קבע כי אמנם הוכח שהתובעת סובלת ממצב נפשי במשך תקופה ארוכה, וכן הוכח שהיה מתח מתמשך בעבודה בחצי השנה שקדמה לפיטוריה, ואולם, כאמור,

אין חולק כי הפיטורין היוו ארועים משמעותיים בעבודתה של התובעת, אשר לגביהם נקבע על ידי המומחה כי השפיעו באופן משמעותי על מצבה החרדתי של התובעת.

בית הדין קיבל את קביעת המומחה כי לפיטורין היתה השפעה משמעותית על המצב הרפואי,

ולפיכך יש לקבוע כי מדובר ב"ארוע חריג" ולקבל את תביעתה כ"תאונת עבודה".

לאחר מכן תוכל התובעת להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות:

• באם תקבע לה נכות בין 9%-19% היא תהיה זכאית למענק חד- פעמי.

• באם תקבל נכות מ-20% ומעלה תהא זכאית לקצבה לכל החיים.

• התובעת וכל לטעון לפגיעה בכושר השתכרותה ולבקש הפעלת תקנה 15, כך שהוועדה תוכל הוסיף אחוזי נכות בגין פגיעה בתפקודה ובכל למעשה תגדיל לה את המענק/קצבה.

• המענק/קצבה נקבעים בהתאם למשכורת הממוצעת של התובע 4 חודשים לפני התאונה.

הפוסט מתח נפשי בעבודה ופיטורין כתאונת עבודה אירוע חריג הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

נהג מחפרון עבד בשדה כאשר לפתע פרצה שריפה בשדה פתוח.

רוח הביאה את השריפה אל האזור בו עבד התובע.

השריפה החלה אוחזת בחלקי המחפרון.

התובע הצליח למלט עצמו מהמחפרון דרך החלון האחורי ונכווה קשות.

המחפרון, שהיה מבוטח בביטוח חובה, נשרף.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה

מאחר והתאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע, היא הוכרה כ"תאונת עבודה".

לתובע נקבעה נכות בשיעור של 5% כנכות נפשית; 10% נכות נוירולוגית; 20% נכות בגין הצלקות.

האם מדובר גם בתאונת דרכים?

חברת הביטוח התנערה מהאירוע וטענה כי לא מדובר בתאונת דרכים מאחר ואין קשר סיבתי עובדתי בין השימוש ברכב לבין התאונה והנזק וזאת מאחר שהתובע היה נפגע מהשריפה שאחזה בשדה "גם אם היה עובד בניקוי השטח באופן ידני ולא בעזרת המחפרון.

בית המשפט לא קיבל טענה זו וקבע כי מדובר בתאונת דרכים!

בפועל התובע נהג במחפרון, בין היתר, לצורך ניקוי קני הסוף ועיבוד השטח החקלאי.

במקרה שלפנינו יש קשר סיבתי עובדתי בין עבודתו של התובע בתוך המחפרון, בתוך השדה שנשרף, לבין הנזק שנגרם לו עת השריפה אחזה במחפרון.

"היחס בין השימוש ברכב לבין הנזק אינו מקרי, ואלמלא השימוש ברכב למטרת תחבורה לא היה נגרם למשיבים הנזק".

אם התובע לא היה עובד במחפרון בשדה הוא לא היה נפגע.

גם לעניין הקשר הסיבתי המשפטי – הרכב לא היווה זירה בלבד להתרחשות.

מבחן הייעוד התחבורתי הוא קונקרטי והוא נבחן באספקלריה של הנסיבות הספציפיות של השימוש.

מדובר במתחם הצפיות ובמסגרת הייעוד התחבורתי.

פריצת האש בשדה הקוצים, על אף שלא נגרמה מהרכיב של המחפרון עצמו, אינה זרה לשדה הקוצים והגם מדובר באירוע חריג, מדובר בסיכון הנובע מהמקום עצמו וחלק מפעולות התובע היו למנוע אותם סיכונים, הגם שאין חולק כי הפעולות אותן ביצע לא הן שהביאו לפרוץ האש.

בית המשפט קיבל גם הנכות שנגרמה מהטראומה ולא רק את הכווית!

לעניין זה של קשר סיבתי, בית המשפט לא מצא מקום לערוך אבחנה בין חלק מהנזק שנגרם לתובע במחפרון (הכוויות בפנים) וחלק בעת יציאתו ממנו (הכוויות בידיים), ואבחנה בין הנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה משריפתו בשדה או מכך שנכלא למשך זמן כלשהו במחפרון ללא יכולת יציאה.

האם רשיון הנהיגה של התובע נשלל?

חברת הביטוח טענה כי הנהג נהג בשלילה מאחר והוטל עליו מיגבלה לפיה התובע אינו רשאי לקבל, לחדש ולהחזיק רישיון נהיגה.

לנוכח האמור, ומשחלפה תקופה של למעלה משנתיים מהטלת הגבלה זו, הרי שרישיון הנהיגה של התובע פקע, כמו פקיעה מחמת אי תשלום אגרה (כשזו היתה למעלה משנתיים עובר לתאונה), משכך נשלל הכיסוי הביטוחי בהעדר רשיון נהיגה, ולא קמה על הנתבעת החובה לפצות בגין התאונה.

בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו.

מאחר ובהגבלה נקבעה הגבלה "מלקבל/לחדש רישיון נהיגה".

המילה "מהחזיק" אינה מוזכרת בהחלטה זו.

מכאן, שלא היתה מניעה על החזקת רישיון הנהיגה הקיים, אלא רק על חידושו או מקבלתו.

גם הסיפא לסעיף הרלבנטי מתייחס לפקיעת רשיון הנהיגה רק אם הוטלה הגבלה על החזקת רישיון הנהיגה, וכזו כאמור לא הוטלה, ממילא לא פקע רשיון הנהיגה.

בנוסף, גם בהליך התעבורתי, שהתקיים מאוחר יותר, אז הופקד רישיונו של התובע בבית המשפט, לא צויינה כל הגבלה על החזקת רישיון הנהיגה.

זאת ועוד כי לא הוכחה הידיעה בפועל של התובע על ההגבלה, ככל שהיתה.

בית המשפט קבע כי מדובר בתאונת דרכים וקבע כי

הפיצוי שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 630,000 ₪ מהווה פיצוי לנזקיו.

הפוסט מחפרון שנשרף והנהג ברח ונכווה – נחשב לתאונת דרכים? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

התובע טען  כי בשעות הבוקר, אסף אותו צד ג' מנקודת איסוף ולקח אותו לעבודה בגן ילדים, שם ביצע עבודות ניקיון, צבע וסידורים לקראת פתיחת שנת הלימודים.

צד ג' ביקש מן התובע לצבוע את הקירות החיצוניים של הגן ולשם כך ביקש ממנו לגזום ענפי עצים שהפריעו לעבודה.

הוא צייד את התובע בדיסק חשמלי המיועד לעבודות בניין.

התובע עלה על סולם, הפעיל את הדיסק החשמלי והתחיל לגזום ענפים.

בשלב מסוים התחיל הדיסק לקרטע וכבה.

התובע התכופף כדי לבדוק אם הכבל מחובר בצורה נכונה, פתאום הדיסק הופעל בבת אחת, התובע איבד אחיזתו בו וניסה להסיט אותו מגופו ואז הדיסק פגע בכף ידו השמאלית.

התובע הובהל באמבולנס לבית חולים שם אובחן חתך עמוק ומרוטש באספק הדורסאלי של כף ידו השמאלית ושבר במסרק 1.

צד ג' הגיע לבית החולים, ביקר את התובע ושילם חלק מן ההוצאות של הטיפול הרפואי.

צד ג' איים על התובע שלא יגלה לאף אחד שהוא עבד אצלו.

כאשר הגיעה לבית החולים אשת התובע וצד ג' איים גם עליה.

על כך הגיש התובע תלונה למשטרה.

התובע הגיש תביעה לביטוח לאומי להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה".

המוסד לביטוח לאומי הכחיש את התאונה וקבע כי התובע לא היה בגדר "עובד" של צד ג' ולכן אין להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה".

התובע הגיש תביעה לבית הדין לעבודה

התובע הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לבית הדין לעבודה, כאשר הביטוח לאומי צרף את צד ג' כנתבע, שאם יתברר כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לצד ג', יש לאפשר לנתבע לחזור אל צד ג' בהתאם להוראות סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי ולחייבו לשלם את כל הגמלאות שהוא עשוי לשלם לתובע כתוצאה מהתאונה הנטענת.

כמו-כן, יהיה עליו לשלם את דמי הביטוח על פי חוק.

צד ג' טען כי לא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד מעביד.

בית הדין האזורי לעבודה דן במקרה, שמע את עדויות הצדדים וקבע:

השאלה היא אם התובע עבד אצל צד ג' (או אצל גורם אחר) ביום התאונה, ואם הוא מבוטח בביטוח נפגעי עבודה כפי שהוגדר בסעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי?

בית הדין קבע כי הוכח שצד ג' העסיק בעבר את התובע, על אף פי שאין לו היתר לעבוד בישראל, ואף אין לו אישור כניסה.

הוא אסף את התובע בסמוך למגרש של חומרי בניין.

הוא שילם לו סכום גלובאלי בגין יום העבודה.

מדובר בהעסקה במשך ימים בודדים כאשר התקופה הכי ארוכה שבה העסיק את התובע הייתה של שבוע ימים (לפי עדות התובע עצמו).

באותה תקופה צד ג' לא היה עוסק מורשה ולכן, לא היה יכול לדווח על העסקת עובדים.

התאונה אכן התרחשה

התאונה אירעה בשטח הגן, עם דיסק חשמלי שהתובע הפעיל.

צד ג' נתן כספים לאשתו של התובע ואף שילם את חשבון בית החולים (ככל הנראה באופן חלקי).

התנהלות זו אינה מובנת אם הוא לא העסיק כלל את התובע ביום התאונה.

עולה כי צד ג' ידע כי הוא העסיק את התובע שלא כדין וחשש מההשלכות ולכן, הוא שילם עבור הוצאות האשפוז, וייתכן כי גם איים על התובע כדי שהוא לא יגיד לאף אחד שהוא העסיק אותו.

מאחר והתאונה אינה במחלוקת כי אז יש לקבוע כי התובע עבד ביום התאונה.

התאונה אירעה תוך כדי ועקב עבודת התובע, עת נפצע עם דיסק חשמלי בידו השמאלית.

מדובר בפגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

מעמדו של התובע הוא של "עובד לשעה" כהגדרתו לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי:

"עובד לשעה" – עובד שהקשר בינו לבין מעבידו הוא לזמן פחות משבעה ימים, למעט עובד כאמור שלמעשה נמשך הקשר שבעה ימים או יותר;"

התובע היה עובד לשעה לצורך משלוח יד של צד ג'.

בהיעדר דיווח ובהיעדר תשלום דמי ביטוח עבור התובע, יחול סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי ניתן לחייב את המעסיק בסכום השווה לגמלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגמלאות בעין שניתנו לזכאי לגמלה, בקשר לאותו מקרה;

הפוסט תאונת עבודה של עובד מטעם צד ג' שלא שילם עבורו ביטוח לאומי הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

מה היקף אחריותם של חברת כוח אדם ושל החברה בה הוּצב התובע לעבוד, לנזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו?

האם היא אחראית עליו משהוצב לעבוד במקום עבודה?

האם אחריות מקום העבודה על בטיחות העובד?

התובע נשלח על ידי חברת כח אדם לעבוד בחברה ייצור, כאשר החל לעבוד באותה חברה 3 שבועות קודם לכן בתפקיד של פועל ייצור.

עם קבלתו לעבודה אצל הנתבעת 2 עבר התובע 1 הדרכת בטיחות, כאשר במהלך עבודתו, התבקש התובע ע"י אחראי המשמרת במפעל להביא כלי עבודה הדרוש לתיקון תקלה שהתגלתה בפס הייצור ושהביאה להפסקת הייצור.

אחראי המשמרת הורה לתובע ללכת למקום שבו נמצא אותו כלי עבודה דרך גשרון מפלדה.

הגשרון שעליו נדרש התובע ללכת ממוקם בגובה של כ– 5 מטרים מעל רצפת המפעל, ומחבר בין אולם הייצור לבין אזור של תנורים, שם נמצא כלי העבודה אותו נדרש התובע להביא.

התובע מעולם לא הלך על הגשרון קודם לאירוע נושא כתב התביעה, ותוך כדי הליכתו על הגשרון, התובע נפל מעבר לגשרון ונחבל.

התובע נחבל באורח קשה

התובע פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, אושפז במחלקה האורתופדית;

עבר ניתוח לקיבוע שברים בגב וברגל, וכעבור ארבעה ימי אשפוז הועבר לשיקום בבית חולים שיקומי, שם שהה שלושה חודשים.

לאחר מכן עבר ניתוח בהרדמה כללית להוצאת המסמר התוך לשדי בשוק שמאל, ואושפז התובע להוצאת הקיבוע המתכתי מעמוד השדרה.

על מי מוטלת האחריות לתאונה?

על חברת כוח אדם ששלחה את התובע אולי אולי על החברה לייצור?

מקרה זה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר בחן את נסיבות התאונה וקבע:

על החברה לייצור בהיותה "מעביד" של התובע היא נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובע.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הכירה הפסיקה בקיומם של סיכונים אפשריים שבגינם מוטלת על המעביד החובה לנקוט באמצעים על מנת למונעם:

מה הן החובות המוטלות על המעביד כלפי העובד?

נקודת המוצא היא שמעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו.

חובת זהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה,

ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן.

חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטות עבודה בטוחות, אספקת חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, וכן דאגה לקיומן של שיטות עבודה בטוחות.

חובה נוספת המוטלת על המעביד היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים,

להדריך את עובדיו לגבי שיטות העבודה הבטוחות, ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות.

כמו כן, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות.

הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות;

"מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו".

פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה, שהותקנו מכוחה, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט;

מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנות העבודה, ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; בנוסף,

הן מטילות על המעביד את החובה לפקח שהעובד אכן ממלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו.

המעביד מחויב לקיים הדרכה על עבודה בגובה וכן למסור מידע על סיכונים והדרכה כיצד להתגונן מפניהם.

עובד שמטפס מעל גובה 2 מטרים

כאשר מעביד מורה לעובד לטפס על מקום שגובהו מעל שני מטרים מהרצפה, הוא צריך לצפות את הסכנה הכרוכה בעבודה שכזו.

משעסקינן בסכנה שניתן לצפותה מראש, על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע או לצמצם את הסכנה הכרוכה בעבודה זו.

אין מחלוקת, כאמור, כי התובע נדרש לטפס על הגשרון, שגובהו מעל שני מטרים, וללכת עליו כדי להביא ציוד נדרש מקום אחר במפעל.

בנסיבות אלו, היה על החברה לייצור שהינה המעביד בפועל של התובע,  לצפות את הסכנה הכרוכה בהליכה על הגשרון האמור ועל כן, היא נושאת גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.

משנקבע כי התובע נדרש לטפס על גשרון גבוה, הממוקם חמישה מטרים מעל פני הקרקע, וזאת מבלי שניתנה לו הדרכה על עבודה בגובה, כמתחייב על פי החוק, מבלי שסופקו לו אמצעי הבטיחות לעבודה בגובה, כמתחייב על פי החוק, מבלי שהותקן בגשרון מעקה בגובה שיכול למנוע נפילה ומבלי שהוכח כי החברה לייצור פעלה להסיר מפגעים מהגשרון, הוכח כי החברה לייצור הפרה את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליה. במצב דברים זה הוכח כי היא גם הפרה חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

אחריות חברת כח אדם

נתבעת 1 היא חברת כוח אדם, שהפנתה את התובע לעבודה אצל החברה לייצור ושילמה לו את שכרו.

באשר לאחריות חברת כוח האדם,  נתבעת זו שימשה, אף היא, מעביד של התובע.

בפסיקה נקבע, כי חברת כוח אדם המגייסת עובד לשורותיה ומבצעת לאחר מכן השמה שלו לעבודה אצל מזמין, חברת אחרת, אינה יכולה להשתחרר מחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו.

נפסק, כי על חברת כוח אדם לוודא, כי סביבת העבודה אצל המזמין היא בטוחה, וכי המזמין מקיים אחר נהלי וכללי בטיחות נאותים.

היקפה של חובת הזהירות יכול שישתנה בהתאם לנסיבות, וכך אם יש לחברת כוח אדם בלעדיות באספקת עובדים למזמין עליה להקפיד הקפדה יתרה – לוודא ולפקח בעצמה – כי המזמין שומר על הוראות הבטיחות בעבודה.

עוד נפסק, כי חברת כוח אדם השולחת עובד שאינו מיומן ואינו מתאים לתפקיד אליו יועד מפרה את חובת הזהירות שלה הן כלפי העובד הן כלפי המזמין.

יחד עם זאת, כאשר בוחנים את אחריותה הנזיקית של חברת כוח אדם לעובד אשר נשלח על ידה לעבוד במקום כלשהו יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. בין היתר יש לבדוק, את מידת השליטה והפיקוח שיש לחברה על העובד במקום עבודתו, את דרך התרחשות התאונה ואת התאמת העובד הספציפי לעבודה אותה נדרש לבצע והאם הייתה התרשלות בבחירת מקום העבודה אליו נשלח העובד.

בנסיבותיו של עניין זה, יש לקבוע, כי היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידתו של התובע הגם שהיקף השליטה שלה על עבודתו של התובע  היה מצומצם בהרבה מהיקף השליטה של החברה בה עבד.

השליטה והפיקוח של החברה לייצור על עבודת התובע ותנאי סביבת עבודתו, היו משמעותיים יותר מאשר השליטה והפיקוח של חברת כ"א.

החברה לייצור היתה בעלת המקרקעין והמפעל בו אירעה התאונה והיא זו שנתנה את הוראות העבודה, לרבות ביום האירוע.

יש לחלק את האחריות בין הנתבעות 1 ו – 2 כדלקמן:

החברה לייצור תישא – 85% מהאחריות ואילו חברת כח האדם תישא ב- 15% מהאחריות לקרות האירוע.

אין לייחס לתובע אשם תורם

בנסיבותיו של עניין זה, אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, מה גם שעל דרך הכלל לא בנקל יחייב בית המשפט עובד באשם תורם מקום בו הוכח, כי המעביד כשל בהפרת חובה חקוקה.

הכרה של הנפילה בתור תאונת עבודה

התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" והמוסד לביטוח לאומי קבע את נכותו הצמיתה בשיעור של 54% כאשר הפעיל את תקנה 15 ונכותו נקבעה על 82%.

התובע זכאי לקבל קצבה חודשית כאשר מלוא התשלומים מביטוח לאומי מגיע ל- 1.2 מיליון ש"ח.

מומחה בית משפט קבע את נכותו בשיעור של 48%.

בית המשפט פסק לו מעבר לפיצוי שמקבל מביטוח לאומי סך של 240,000 ש"ח

הפוסט עובד חברת כוח אדם נפל ונפצע בתאונת עבודה הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

אדם שחווה תאונה בדרך מהעבודה לבית – האם מדובר על תאונת עבודה כשהאירוע התרחש בבית?

ומתי ניתן לתבוע את ביטוח לאומי?

בשעה שחזר התובע מעבודתו, הוא נפל בגרם המדרגות האחרון המובילות לדירתו שבקומה העליונה בבניין דו קומתי, ונפגע.

בקומה התחתונה של הבניין מתגוררת אחות התובע.

התובע הגיש תביעה לביטוח לאומי וזה דחה את תביעתו בטענה כי לא מדובר בתאונת עבודה.

הסמכות להגיש תביעות היא רק בבית הדין לעבודה!

התובע הגיש תביעה לבית הדין לעבודה.

בית הדין שמעת את העדויות וקבע שלא מדובר בתאונת – עבודה!

סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו…ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

נשאלה השאלה האם החצרים המצויים בין סף היציאה מבית המבוטח לבין השטחים הפתוחים שברשות הרבים – האם הם שייכים לתחום המעון או שהם מהווים חלק מן הדרך מהמעון לעבודה?

נפסק כי בין רשות היחיד הברורה, שהיא מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, יש מקרים בהם קיים התחום האפור.

זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו.

עולה השאלה להיכן לשייך תחום זה – האם נראה בו, ככלל את

רשות הרבים, או שמא ייספח הוא לרשות היחיד של המבוטח,

למעונו, ואם כן, באילו מקרים.

פה בית הדין נעזר במבחן השליטה

במקרים שבהם ניתן לייחס למבוטח בלבד את השליטה בסיכוני הדרך, יש לסווג את "התחום האפור" כחלק ממעונו של המבוטח. המושג 'מעונו' יפורש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח.

החציצה בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין 'מעונו' לבין 'ממעונו' לצורך הוראת סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון – הבית הפרטי או הדירה.

במקרים היוצאים מן הכלל נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח הייתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה.

רק אם ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע

בתאונה ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות

היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול שבו ניתן יהיה לקבוע כי

אין הסיכונים נתונים עוד בשליטתו.

בענייננו התאונה אירעה לתובע כאשר נפל על המדרגות הסמוכות לדירתו אירעה בתחום מעונו הפרטי, הצמוד לדירתו, שטח שהוא נהג בו מנהג בעלים.

מדובר בשטח אשר לתובע שליטה מלאה על הסיכונים שבו ועל מצב תחזוקתו.

הנפילה אירעה בגרם המדרגות העליון המוביל לדירתו בלבד.

המדרגות המובילות לדירת התובע בלבד אינן נדרשות לדיירת הנוספת, אחותו ואין בסיומן כל גישה לגג.

לצורך כך יש לעבור דרך דירתו של התובע וכמובן ברשותו.

לפיכך, לתובע שליטה מלאה במדרגות המובילות לדירתו

ובתחזוקתן, והוא היחיד המשתמש בהן, כך שיש לראותן כחלק

מתחום מעונו.

 

לפיכך, דין התביעה להכיר בנפילתו בהן בעת חזרתו מהעבודה כתאונת עבודה, להידחות.

הפוסט תאונה בדרך מהעבודה לבית – האם תמיד תחשב תאונת עבודה? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם שימוש יומיומי במקדחה וגרימת נזק לכתף יכול להוות "תאונת עבודה"

 

האם מדובר במיקרו טראומה או "מחלת מיקצוע"?

 

• התובע יליד 1951 עבד כטכנאי גז מגיל 23 כ-45 שנים.

• התובע השתמש במקדחה, מברגה בממוצע פעם ביום או ביומיים.

• התובע סובל מקרע בגיד בכתף שמאל, כך שהגיע למצב שהוא סובל ממיגבלה חמורה ונקבעו לו 15% נכות.

 

האם תנאי עבודתו של התובע מקימים תשתית עובדתית לפי תורת המיקרוטראומה – לעניין פעולות הקדיחה וההרמה?

 

לחילופין האם האם ליקויו של התובע ועבודתו עם מכשירים רוטטים עונה על דרישות פריט 14 לרשימת מחלות המקצוע?

 

העניין הגיע עד לבית הדין לעבודה בירושלים אשר בחן את המקרה והכריע בעניין:

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מגדיר מהי פגיעה בעבודה וכן מהי מחלת מקצוע. מחלת מקצוע הוגדרה:

"מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והיא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו".

כאשר בחלק ב לתוספת השנייה נקבע כי:

"מחלות עצמות, פרקים, שרירים, כלי דם או עצבים של הגפיים, הנגרמות על ידי עבודה במכשירים רוטטים" בעבודה שהיא מסוג "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים".

התובע טען כי עבד באופן ממושך עם מכשירים רוטטים,  וכי הקרע בכתף שמאל המלווה בכאבים קשים והגבלת תנועה,  אירע עקב תנאי עבודתו המתמשכים של התובע.

הביטוח לאומי טען מנגד כי אין להחיל את סעיף 14 לתקנות מאחר והשימוש במכשירים הרוטטים היה במשך מצטבר של כ-45 דקות עד שעה ביום, והיו רק מקדחה ומברגה, שהם מכשירים עדינים יחסית.

בית המשפט בחן את החומר הרפואי שעמד בפניו ובבדיקת MRI נמצא כי הודגם קרע בכל עובי הגיד באורך של כ-18 מ"מ בכתף שמאל וכי הרופא שבדק אותו קובע כי מדובר ב-

"ROTATOR CUFF SYMDROM"; שזו אבחנה שמתייחסת לשרירים ולגידים ודלקות בהם עד להיווצרות קרע חלקי או מלא של הגיד, ולכן מדובר ב"מחלת מקצוע".

בית הדין גם בחן את השאלה האם התובע עבד על מכשירים רוטטים?

התובע העיד כי עושה פעולות בממוצע של פעמיים ביום עם מכשירים רוטטים, כגון מקדחות, ושימוש בכלי עבודה שונים הדורשים מאמץ בהנעת היד והכתף, כגון מברגים ופטישים."

התובע טען כי מדובר ב-45 שנות עבודה בכלל ולפחות 4 שנים בהן החליף את יד ימין ביד שמאל לאחר שנפגע בימין ב-2011.

לטענתו 4 שנים היא תקופה ממושכת דיה, תוך כדי שהוא מציין בחקירתו עבודה על מקדחה רוטטת הקודחת בקירות בין 10-15 פעמים ביום והחלפת צינורות וקדיחה לצורך כך ובממוצע 25 דקות טיפול בלקוח וכאשר לעיתים צריך לקדוח 5-6 ברגים ובצנרת ארוכה גם יותר.

כן ציין כי במסגרת עבודתו הוא עובד בבתי מלון ומוסדות לפחות פעמיים בשבוע ושם יש צורך בעבודה עם מכשירים גדולים יותר ויותר כוח.

לגרסתו מדובר לעיתים בשני חורים ולעיתים בעשרה, וכי צנרת יכולה להגיע עד ל-10-12 מטר לצורך הקידוח.

התובע הדגים את עבודתו במקדחה, מעט גבוה מגובה המותן.

בנסיבות אלה מדובר על 5 שנים לפחות בהן עובד התובע ביד שמאל אליה הועבר העומס, בקדיחה במכשירים רוטטים.

בית הדין עושה היקש מ- עפ"א 50688-01-15 מדינת ישראל נגד רינה מגנצי (פורסם בנבו).

ההיקש שם נעשה על פי חוק הביטוח הלאומי להגדרת תקופה ממושכת.

בית הדין האזורי קבע כי תקופה ממושכת בעיני המחוקק לפי חוק הביטוח הלאומי בסעיף 195 הוא תקופה של 60 חודשים לפחות, דהיינו 5 שנים.

בית הדין התייחס לעניין זה באופן ש"תקופה ממושכת" מתייחסת ל"זמן ניכר" או "בקביעות", באופן המצביע על פעולה שאיננה ארעית. אך עושה אבחנה ממשית בין הפלילי לבין חוק הביטוח הלאומי.

יחד עם זאת, ניתן ללמוד מפסק דין זה כי תקופה ממושכת כגון זו שעומד בפנינו בעניינו של התובע של 5 שנים לפחות, בהן עבר העומס ליד שמאל, יכנסו באופן מובהק ללשון סעיף 14 לחלק ב' לתוספת לתקנות "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים, ולכן במקרה דנן מדובר ב"מחלת מקצוע".

בית הדין הגדיל לעשות ובחן גם האם התובע עונה על תורת המיקרוטראומה וקבע כי אכן כן.

התובע טען כי ביצע פעולות חוזרות ונשנות, חלקן בקידוח וחלקן בהרמת בלוני גז.

בחלקן בהחלפת צנרת וקיבועה.

כל אחת מהפעולות נעשתה מידי יום ביומו במהלך השנים לפחות מ-2011 כשהעומס עבר ליד שמאל, ועוד קודם לכן 40 שנה כסיוע ליד ימין.

גם מנהל הסניף אישר כי התובע עובד עם מכשירים רוטטים באופן קבוע וברצף של שימוש יותר משעתיים ביום.

כן העיד כי העבודה של טכנאי היא פיזית ומאומצת הכוללת במהלך כל שעות העבודה, טיפוס על מדרגות רבות, עבודה פיזית עם הידיים, עבודה על הברכיים, כל מיני השתחלויות למקומות קטנים וצפופים, דברים שבגינם צריך כושר גופני גבוה.

העבודה כוללת בין היתר הרמת כיריים שולחניים שלפעמים צריך להפעיל כוח רב כדי להוציאם מהגומחה שלהם.

העבודה מצריכה בין היתר עבודה פיזית רבה עם הידיים וכמובן עם הכתפיים והגב משום שצריך להחליף צינורות גומי במקומות צפופים וקשים, ולפעמים ההוצאה שלכם מצריכה כוח פיזי רב.

לאור זאת קבע בית הדין כי התובע הקים תשתית עובדתית של מיקרוטראומה המצביעה על שימוש במכשירים רוטטים (כשעתיים במהלך כל יום, מידי יום), ופעולות חוזרות ונשנות של הרמה של בלוני גז, כיריים ותנורים במשקל כבד (בין 8-20 ק"ג, 5-6 פעמים ביום), מידי יום ביומו, באופן חוזר ונשנה, וכן פעולה חוזרת ונשנית של החלפת צינורות הדורשת הפעלת כוח כ-10-15 פעמים ביום, כל יום.

 

בנסיבות אלה הרים התובע את הנטל המוטל על כתפיו והניח תשתית עובדתית לתורת המיקרוטראומה.

 

תביעתו של התובע התקבלה וביטוח לאומי חוייב בהוצאות משפט סך של 3,500 ₪.

הפוסט נזק לכתף משימוש יומי במקדחה – תאונת עבודה? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.