חבלה בעת הרמת שרשרת ברזל כדי לחבר קונטיינר למנוף, נחשבת תאונת דרכים?
התובע, במהלך עבודתו, התבקש להרים קונטיינר באמצעות מנוף הממוקם על גבי משאית.
לשם כך היה עליו למשוך ולהרים שרשרת ברזל במשקל 150-200 ק"ג לגובה של מטר, שזה גבהו של האנקול עליו היה אמור להניח את השרשרת.
תוך כדי הרמת השרשרת חש התובע כאב חד בגבו.
לאחר מנוחה בת שעה השלים התובע את העבודה תוך שהוא סובל מכאבים.
התובע חשב שכאביו יחלפו אך כשאלה גברו והופיעה תופעת נימול ברגלו, פנה לטיפול רפואי.
האם התאונה ארעה בזיקה ל"התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו…(כשה)רכב עומד או חונה"?
או שדווקא מדובר בפריקה וטעינה המוחרגות מהחוק?
האם המקרה הנדון הינו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי (שימוש: שאינו כולל טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד) למטרות תחבורה…(כולל גם) מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי" (ראה הגדרת תאונת דרכים בסעיף ההגדרות של החוק)?
המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט:
אין מחלוקת כי האירוע לא קרה עקב שימוש ברכב למטרת תחבורה.
המשאית לא נסעה אותה עת והרמת השרשרת לא נועדה לאפשר למשאית לנסוע.
אולם יש לבחון אם מתקיימת אחת החזקות המרבות הקיימות בחוק הפלת"ד המרחיבות את המושג, שהוא – במקרה הנוכחי – "מאורע שקרה עקב ניצול הכח המכני של הרכב".
החזקה האמורה מרחיבה את המונח "תאונת דרכים" גם לאירוע שקרה כשהרכב אינו מבצע את יעודו המקורי אלא המשני, כשקיים יעוד משני כזה (ובמקרה הנוכחי קיים כי מדובר במשאית מנוף), "ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".
בשורה של פסקי דין נקבע כי כדי שאירוע יכלל באותה חזקה (שרלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב ייעודי שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי), חייב להיות כי ייעוד מקורי זה נשמר גם בעת התאונה וכי על המאורע התאונתי לקרות עקב ניצול הכח המכני של הרכב.
במלים אחרות – כשמדובר באירוע שקרה בגלל ניצול הכח המשני כח המשני של הרכב צריך להתקיים קשר סיבתי בין ניצול כח זה ובין התאונה.
במקרה הנוכחי ארעה התאונה עקב הרמת שרשרת על ידי התובע.
הרמה זו נועדה על מנת לאפשר לו לחבר את השרשרת לאנקול ועל מנת שהמנוף הנמצא על גבי הפלטפורמה של המשאית יוכל לבצע את ייעודו ולהרים בעזרת הכח המכני של הרכב את הקונטיינר, אולם עצם הרמת השרשרת אין בה ניצול של הכח המכני של הרכב.
ניתן לדמיין מצב בו האירוע כולו מתקיים בחשיכה ורק זרקור בודד מכוון אל התובע ומאיר את פעולתו.
ופעולה זו הינה, בפשטות, הרמת שרשרת מגובה 0 לגובה של עד מטר, כאשר בעת הרמה זו "נתפס" גבו.
לכן קבע בית המשפט כי אין מדובר בתאונת דרכים!
האם עדיין יש את מי לתבוע? כן – את המעביד!
בית המשפט קבע כי המעסיק של התובע היה רשלן כלפיו.
דבר זה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות מיוחד, בדרך של העמדת אמצעי עזר שיבטיחו כי הרמת השרשרת לא תסב לתובע פגיעה או שהתובע יקבל לשם כך סיוע מאדם נוסף.
נכון שמדובר בעבודתו הקבועה של התובע והוא לא קבל הוראה ספציפית להרים את השרשרת אלא לבצע את העבודה שהרמת השרשרת היא חלק אינטגרלי ממנה, אולם יש לראות בנתבעת אחראית לסיכונים שפעולה זו הייתה כרוכה בהם ושומה היה עליה לבדוק במה בדיוק כרוכה העבודה, אולי גם בעזרת יועץ בטיחות, ולבחון שמא ניתן להגיע לאותה מטרה בדרך אחרת או בסיוע עובד נוסף, ולכן על המעביד היה לנקוט משנה זהירות.
במקום זה אפשרה הנתבעת מצב בו התובע עובד לבדו, בגדר המערכת, ללא אדם אחר שהיה נוכח במקום, וצריך לקחת על עצמו את ביצוע העבודה לבד כאשר בשעה שגבו נתפס לא היה מי שיסייע לו והוא נאלץ להשלים את העבודה בעוד גבו כואב.
